שיר שכתבתי במבחנים לבצלאל ב-2007

4 רצועות כארבע דרכים שונות
כל אדם צועד בדרכו
לא כולם טובים מיסודם
לא כולם שווים
לא כולם מתחילים מאותה נקודת התחלה
הדרך ארוכה, קשה
אין סוף להחלטות שיש לבצע
הדרך משאירה את טביעת רגלה בכל אחד

אך בסופו של דבר, בקצה השביל
הכל מגיעים לאותה נקודה למרות הכל
עפר נשאר עפר.

(השיר נכתב כחלק ב' של תרגיל רישום של נעל, כשהיינו צריכים לכתוב טקסט שמתאר את הרישום).

אני זוכרת שזה היה די מפתיע שיצא לי השיר הזה. לא ממש כתבתי לפני כן, ובהגבלת זמן של 20 דקות בערך קשה לכתוב שיר טוב. בכלל לא התכוונתי לכתוב שיר. זה מה שיצא. קצת קודר :).

בכל אופן חשבתי שיהיה נחמד לתעד את זה כאן.

כן לציפור

כן. שלושה.
שלושה זה בדיוק.
לא הרבה ולא מעט.
שניים זה מפחיד.
בקלות יכול להישאר אחד בלבד.
לבד.

שלושה. שיכנסו בדיוק למושב האחורי באוטו.
צריך למלא את המכסה.
שלושה. שיהיה אחד ספייר למקרה ש...
שלא ישאר רק אחד.

שלושה. אבל לא שלישיה. שיהיה זמן לנוח.
בבית שקט בין העצים. בית קבוע. לא רוצה ארגזים.
וגם לא עכשיו. מתישהו.
כשאהיה גדולה?

כן. הציפור.
שנשמע מצייצת בבקרים.
אם נתאמץ מספיק.
כשנהיה זקנים?

כן. או שלא נספיק.
היינו פעם שלושה. עכשיו שניים.
אתה רואה כמה זה חשוב?

שלושה. שיהיה למי לצלצל.
לא לשמור בפנים.
זה עושה לי טוב?

כן. או לא. או סתם.
כבר לא תמיד יודעת להבחין
מה טוב, מה רע, מה נכון.

עקשנית.
פחדנית.
בכיינית.

שלושה. בדיוק כמו שצריך, לא?

לילות וימים.
שבועות.
חודשים.
אתה עוד זוכר?

כן.
שלושה.

ללא כותרת

מילים / נתן יונתן

קַח אֶת כָּל אֲשֶׁר תִּקַּח
יִשָּׁאֲרוּ אֶצְלִי עוֹד כַּמָּה גֶּחָלִים קְטַנּוֹת בָּאָח
עָלִים קַלִּים בְּאַפְלוּלִית הַסְּבַךְ
וְהַגַּלִּים שֶׁלִּי בַּחוֹל הָרַךְ.

לֵךְ אֶל כָּל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ
אָז מִישֶׁהוּ יַגִּיד בְּלַחַשׁ אֶל הָאֹפֶק הַדּוֹעֵךְ
מִלָּה שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ אֵיךְ לוֹמַר אוֹתָהּ פָּשׁוּט שֶׁתְּחַיֵּךְ
אֶל הַנִּשְׁאָר וְגַם אֶל הַהוֹלֵךְ.

שׁוּב אִם רַק תּוּכַל לָשׁוּב
וְלֹא חָשׁוּב אִם אוֹר שֶׁל קַיִץ הוּא אוֹ יוֹם אֶחָד גָּשׁוּם
הָאֳרָנִים בַּיַּעַר יִלְחֲשׁוּ; אוּלַי זֶה מְאֻחָר אוּלַי חָשׁוּךְ
אֲבָל, תָּשׁוּב אִם רַק תּוּכַל לָשׁוּב.

כל ההתחלות קשות

אני שונאת התחלות.

זה תמיד מתחיל רע ואין לי סבלנות לחכות שיהיה טוב.

אני אפילו לא יודעת להגיד מה הולך להיות כתוב כאן, אם זה יהיה בלוג מצחיק, דכאוני או אולי פילוסופי.

כדאי שיהיה מצחיק כדי שתרצו לקרוא, ומצד שני לא בא לי להתאמץ להיות מי שאני לא. לא עכשיו לפחות.

עכשיו גם גיליתי שלא מספיק שאין אפשרות כרגע להחליף את העיצוב של הבלוג, יש רק פונט וחצי שאפשר לבחור לכתוב איתו. איך קושרים ככה את הידיים לסטודנט לתקש"ח?

כנראה שזה יהיה בלוג ממורמר. ככה זה נראה לפחות לפי סגנון הדברים עד כה. אבל מי רוצה לקרוא בלוג ממורמר?
ודווקא התחיל להיות לי נחמד הסיפור הזה. אולי אני אצליח להתמיד כאן. ואולי לא.
מתנצלת מראש.

אסיים את הפוסט הזה בשיר שכתבתי לפני כמה ימים כשנחה עלי הרוח...

אם הרוח תישוב
והכל יתמוסס
חלקים יתפזרו
אז מי יחפש?

אולי או בכלל
רגעים ושתיקה
ואין מי שיבין
שישטוף זעקה

עפעפיים זולגים
רגשות מוכתמים
הקול מתעלם
והחום מנחם.

תבואו שוב. יהיה כיף.
רעות.